תסכול במשפחה

כמה פעמים מצאת את עצמך כועסת "מה אני נראית לכם ? עבד ?"

 כמה פעמים מצאת את עצמך כועס "מה אני נראה לכם פראייר ? זה מה שכתוב לי על המצח , חמור עבודה ?"

למי מופנה הכעס שלנו ? מי הכתובת לתסכול שלנו ? למי אנחנו מפנים את השאלות האלו ---לקרובים לנו מכולם. לילדים שלנו, לבני/לבנות הזוג שלנו. ליקרים לנו מכל. לאלה , שלא משנה מתי וכמה ואיך, תמיד נהיה שם בשבילם. תמיד נהיה מוכנים לעזור. בכל זמן נהיה מוכנים "להקפיץ", להסיע ולסייע. תמיד נהיה מוכנים לקנות עבורם ולספק את צרכיהם. תמיד נתחשב בדברים שחשובים להם.

 אבל, הלו... פסק זמן... איפה המקום שלנו ? כמה אנחנו נכונים לעצמנו ? ברוב המקרים אנחנו נימצא בתחתית הסולם. בשלביו העליונים יהיו ילדינו, הפרטנרים שלנו, המשפחה, הבית. אנחנו נהיה אי-שם. לכן אני רוצה להפנות אותן, את השאלות הכואבות הללו, (מהשורות הראשונות), חזרה אלינו. כי אם לדעתנו הסביבה קוראת את הלא-כתוב על המצח שלנו, בהכרח משהו כן כתוב. ישנה שם, על המצח, מן אמירה שאינה חרותה בו, אבל איכשהו היא מתנוססת שם.

כשאנחנו חשים מנוצלים או לא מוערכים בבית אנחנו צוברים כאב-לב, עוגמת נפש, תסכול ולעיתים אף אוזלת יד. אנחנו מתרחקים. ההתרחקות מייצרת סגירות. גם הגוף (הפיזי) שלנו מתחיל לאותת לנו על מצב לא תקין. השינה בלילות פחות טובה, אנחנו יותר עייפים. פחות סבלניים. אנחנו נעשים פחות מפרגנים. לעיתים אף נגררים למאבקי כוחות. טונים גבוהים בבית (שלא לדבר על קללות וניבולי פה). כאבים צצים בגוף, התקררויות , ליאות. לפעמים קשה לנו לצאת מן המיטה "לא בא לנו להתחיל את היום". אנחנו נסחבים. מבלי לרצות אנחנו בוחרים להזדהות עם "הצד החלש" בבית. ואז אנחנו מאשימים את מי שנתפס בעינינו "כצד החזק", הלא הוגן, המנצל, המרושע.

ל-ת', מטופלת מקסימה שלי, נשואה ועובדת, 3 ילדים. הגיעה אליי כי קשה לה. כבר די נשבר לה מהמריבות בין הילדים בבית. מכך שאף אחד לא עוזר. היא מרגישה ש'הכל עליה'. אם היא לא תעשה, אף אחד לא יעשה. נכון, מידי פעם יש איזה "צדיק" שקיפל כביסה או זרק את הזבל. אבל בעצם--- כל אחד בענייניו. כל אחד בלימודים ובחוגים...ובמחשב. הבעל עובד גם הוא ושניהם מגיעים הביתה בשעות אחה"צ. היא גם "מקפיצה" את הבת לחוג לבאלט. אח"כ צריך "להקפיץ" את הבן לחוג כדורסל. צריך גם להחזיר אותם. אם הבעל מספיק, אם לא היו פקקים בדרך, אם לא קראו לו פתאום לישיבה, אם ואם ואם ...ת' מקבלת הכשרה של נהגת מונית . כמובן, ללא תשלום. אח"כ, "באופן מפתיע", מחכות לה שאר המטלות בבית. הן לא נעלמו. לא הגיעה אף פייה לסדר ולבשל ולכבס. ת' מתפקדת "טורבו". ממש טעונת סוללות אנרג'יייזר. ונדמה לה ,מצד אחד, שאין ברירה, ככה זה, מה לעשות...אבל מצד שני, סמוי יותר היא מרגישה שמגיעה לה הכרת תודה. ובאמת מגיע ל-ת' צל"ש הבית. אבל מי נותן אותו ? מי מעריך ? הרי הכל מובן מאליו. ת' מרגישה כבוייה. לא כייף לה. והתחילו התסכולים. גם זכרונות מן העבר בבית הוריה עלו וצפו. היא תמיד עזרה לאמא שלה. נכון האמא לא עבדה מחוץ לבית...נכון הם היו חמישה ילדים. ת' הבכורה התרגלה לעשות הכל. להקל על אמא. האמא מצידה לא השכילה להטיל חובות גם על ילדיה האחרים. זה היה מובן ומקובל שת' תעשה ותנקה ותעזור. לא היה בכלל מקום למאוויים הקטנים שלה. לא היתה במה לצרכים שלה. ברור ומוסכם שת' בתפקוד מלא ומוחלט.

 ומה קורה היום בביתה שלה  ??? האם מגיעות לה הקלות ? מי חושב להקל ? למה בעצם רק היא צריכה להיות אחראית על הנעשה בבית ? למה אין שם שותפים ? צצו להם מאבקים, כעסים וזעם . ת' מרגישה שהיא נלחמת ומראש מפסידה.

המלחמה שלנו וכעסינו על היותנו מנוצלים משקפים מצב לא נעים בבית. לעיתים הם גם משקפים חוויות שחווינו בבית הורינו. הם שילוב שלרגשות כואבים וחוסר שביעות רצון מאיך שהדברים מתנהלים. בבגרותינו אנחנו שוכחים , שהבית הוא שלנו, וכמו שנחליט לנהל אותו כך הוא ינוהל. אנחנו שוכחים שיש להציב קווים אדומים ולדבוק בהם, כדי ללמד ערכים, ומסגרת, וכבוד הדדי ומשמעת. כדי ללמד את הנפשות הפועלות שכאן בבית הזה, כולנו, אבל כולנו תורמים ונתרמים. לכל אחד מאיתנו באשר הוא זכויות ובהכרח גם חובות. היא גם מודעת לקושי של אחיה ואחיותיה לעמוד בלחצים, בשונה ממנה. ת' מבינה שההדדיות היא  מחויבת המציאות. מצב שבו יש רק זכויות מייצר ראייה מעוותת של החיים. "מעודד" חוסר התחשבות. מעורר תחושות של "מגיע לי". של "חייבים לי". מייצר פינוק. ת' מספרת שהילדים תמיד לא מרוצים, לא מסופקים. מלאי תלונות. דלתות נטרקות, צעקות ובכי. הרבה עצבים. אווירה לא נעימה לאף אחד. ת' מודעת למצב הזה  של חד-צדדיות. צד אחד תמיד נותן והצד האחר תמיד מקבל. אין שוויוניות. אין ביחד. אין שיתוף. אין חינוך של  "כולנו בסירה אחת".

כאשר יש שיתוף, ישנה פתיחות, ישנה הידברות, מתפתחת הערכה, עזרה הדדית נלמדת כערך, יש התחשבות. מה שמחזק אותנו לחיים. בד בבד עם הענקה של חום, אהבה ועידוד. זה המתכון המנצח ל"כלי עבודה לחיים".

הכרה בצורך החינוך של נתינה וקבלה תוביל להערכה. תעזור לנו ללמד שדברים אינם מובנים מאליהם. שיש לטרוח עבורם. שיש לפרגן. שיש להעריך ולהוקיר. בצורה כזו משמרים ערכים. זו התנהלות שמחנכת להוקרה ולכבוד הדדי.

כשיחסי הגומלין בבית עוברים לפסים כאלה, של אכפתיות  ושיתוף, אנחנו לא מרגישים מנוצלים. אנחנו לא מרגישים 'קורבן'. החיים שלנו הם לא ברירת מחדל של המציאות, כי הדברים מתנהלים בדרך ראויה בעינינו. אנחנו בחרנו להתוות את הדרך הזו מתוך  החלטה לשדרג את איכות החיים שלנו ולהיטיב את מערכות היחסים שלנו, בתוך הבית פנימה. באופן טבעי כל הצדדים יוצאים נשכרים. הזוגיות, היחסים עם הילדים, המוטיבציה עולה. העייפות פוחתת. יש לנו יותר חשק לדברים. אנחנו פחות נוטים להתייאש – כי יש שיתוף ! כי יש הערכה ! אז נכון קשה , לפעמים ישתסכול ,עוגמת נפש ,כאב-לב ,אבל צריך לתת ביטוי לרגשות ,רגשות הן בחשיבות רבה. אשמח לעזור ולייעץ על ידי תקשור , דמיון מודרך ועל ידי מדיטציה.

טיפ קטן : לחנך בית לשיתוף ונתינה זו לא מלאכה קלה בכלל. אבל אני מבטיחה - שכרה בצידה !!!

Strip Line1
Strip Line2