סוד האושר

כל שנה ביום ההולדת אנחנו מברכים במזל-טוב, באושר, בבריאות ובהצלחה.

במזל-טוב כי זה כל-כך מובן שכולנו רוצים שהמזל הטוב וההצלחה יאירו את דרכנו. שכל אשר נעשה יצליח. שכל מה שנשאף אליו  יתגשם במזל ובברכה.  שכל מהלך שנעשה בחיינו יהיה נכון, מואר ומבורך. שישחק לנו מזל. פשוט שיהיה לנו טוב.

בבריאות טובה כולנו רוצים לזכות. אנחנו לא רוצים חלילה לחלות, לקחת תרופות, מרשמים, לבקר בבתי חולים, לבזבז  את הזמן על צילומים, בדיקות בקיצור - לא להרגיש טוב. אנחנו רוצים להיות בריאים.

מתי אנחנו מעריכים את הבריאות ? כששמענו על מישהו קרוב לנו שאושפז בבי"ח ואנו ממהרים לשם לבקר אותו (בכך גם זוכים במצוות ביקור חולים). ומתי באמת אנחנו מעריכים את הבריאות שלנו ? כשאנחנו חולים. אז לוקחים 'פסק זמן' חלקי. נאלצים להאט מעט את הקצב, קצת יותר קשובים לגוף. נכפית עלינו עצירה חלקית. האטה. מה קורה ? הגוף והנפש קשורים ביניהם  כך, שזה משפיע על זה. הדדיות מוחלטת. אם קשה לנו, אם אנו ממש מוטרדים, אם נעלבנו ממישהו, אם אנחנו מרגישים חסרי אונים נוכח מציאות מסוימת, ועוד כהנה וכהנה  סיבות , נרצה או לא, הנן 'כשירות למהדרין'  להחלשת הגוף. והרי לא סתם אמרו חכמינו "נפש בריאה בגוף בריא". למחלות ולקשיים בריאותיים יש קשר ישיר לנפש ולמצוקותיה.

ואיך זה מתקשר אל האושר ? האם זו מילה שיפה לכתובים, לברכות, לאיחולים, לחלומות ? האם האושר מלווה אותנו רק בפנטזיות שלנו ? כשאנחנו מאפשרים לעצמנו לחלום ולקוות למציאות אחרת ? מה זה בעצם להיות מאושר ?

ר' סבור שאדם מאושר הוא זה שעושה טוב לאחרים. שמשמח אותם. ואז "טוב לי בנשמה".  רבים וטובים חושבים כמוהו. "כי ברגע שאני נותן לאחרים, אני בעצם נותן לעצמי". ואני חולקת על-כך. לא יתכן שהאושר יהיה מותנה בנתינה לאחר. לא יכול להיות שהאושר שלנו יהיה תלוי בגורם שנמצא מחוץ לנו. אדם מאושר הוא זה שימצא בתוכו את האושר הפנימי שלו. את הסיפוק מעצמו. מחייו. אדם שיהיה מרוצה ממה שהוא, מבלי שינסה לרצות את העולם. מבלי שינסה למצוא חן בעיני אחרים. שלימות פנימית מהווה קבלה עצמית. כשאני פנוי להעריך את עצמי ולהיות מרוצה ממי שאני, ללא תנאים, אז אני מאושר. כשבתוכי הסיפוק, אין בעייה לתת לזולת. כי אז הנתינה היא לא ממקום של התנשאות, אלא מאהבת חינם. ללא סיבות ותירוצים ומעשים. כי אז הנתינה תעשה לי טוב. תענג אותי. אבל לא בה תלוי אושרי.

אנחנו צריכים להבין את השונות בינינו. כל אחד מאיתנו הוא עולם בפני עצמו. לכל אחד מאיתנו – החבילה שלו. כל אחד הוא בעל יכולות וחולשות וחוזקות ועוצמות באיכויות משתנות. לכל אחד ה'אני' הפרטי שלו. ואין דומה 'אני' אחד לרעהו. אומנם כולנו נבראנו בצלמו. כולנו שווים. אך לכולנו זכות הבחירה באשר לדרך התנהלותינו  וקצב התפתחותינו. כל אחד בוחר לו את דרך ההתנהגות שלו בחייו. כל אחד מאיתנו חייב להבין שהאחריות לחיינו מוטלת על כתפינו, ועלינו בלבד. אי אפשר להאשים את העולם, את הסביבה, החברים, ההורים, החינוך וכן הלאה לאורך זמן. מגיע שלב שבו אנו מבינים שדברים תלויים בנו. קשה. התרגלנו 'להפיל תיקים' על אחרים. התרגלנו לתלות את האחריות למצבנו על האחר. התרגלנו להישמע לנסיבות ולתפקד בהתאם להן.

מכאן, בהתאם לדעתו של ר', אנו מצפים שהעולם ואחרים ידאגו לאושרנו. בזכות נתינתינו לאחר וקבלתו מאיתנו, האם נכון הדבר שזה מה שיעשה אותנו מאושרים ? ממש לא. הכתובת לאושר מיצוייה בבחירותינו בחיים. אם נבחר לשמוע לעצמנו ולהתנהג כמו שנכון בעינינו שלנו, לא מתוך אינטרסים, התחשבנויות ומאבקי כוחות ואגו, אלא מתוך כבוד לעצמנו ולמי שאנחנו. כבוד להיותנו אנחנו. אינדיבידואלים. פרט בתוך הכלל.

כשנדע להעריך את עצמנו נכונה, יקל עלינו הדבר להעריך את האחרים.

כשנדע לכבד את עצמנו נכונה, יקל עלינו הדבר לכבד את האחרים.

כשנדע לאהוב את עצמנו , ללא תנאי, מתוך גאווה, על שאנחנו מה שהננו, אז נהיה מאושרים. שלמים עם עצמנו. מחוברים לנפשנו. כשנדע לקבל את עצמנו כשלם, יקל עלינו הדבר לאהוב את האחרים.

שימו לב- אני בשום פנים ואופן לא מעודדת אגואיזם או אגוצנטריות. אלא מחדדת את נקודת המוצא לחיינו, נקודת הזינוק שלנו, נקודת האור שלנו שהיא – עצם היותנו אנחנו !