פחד מהים

ז' המקסים, נער בן 15 +  פוחד מהים. פוחד מאוד מאוד מאוד. בעצם הגיית המילה הוא מתחלחל. מעדיף שלא לומר אותה אפילו. "אני לא אוהב וזהו."  ניסיתי יותר להבין "כמה לא אוהב ?"  הוא הסביר לי שאפילו במשחקי המחשב הוא נמנע מלהתעסק עם הים. "אם יש משחק שקשור בזה, אז אני מיד עובר למשחק אחר. אם יש סרט בטלוויזיה שיש בו ים, אני מפסיק לראות. לא מסוגל, לא אוהב, מפחד". לנסוע לטיילת על חוף הים, "אין מצב". היה ברור לי שעוצמת הפחד אינה רגילה. יש כאן משהו מעבר. חזק יותר מהגיון. מעולם לא חווה טביעה. להיכנס לבריכה אין לו בעיה. הקטע הוא עם הים !פחד כל-כך מושרש, יתכן מחווית חיים ,גלגול נשמות אחר, קודם. שאלתי את ז' אם ירצה לנסות ולהתגבר על הפחד. זה נראה לו בלתי אפשרי, אבל הוא הסכים לנסות.

הכנסתי את ז' להרפייה עמוקה. התחלנו בנשימות רגועות, המטרה היתה להרגיע את הגוף כדי להתחבר פנימה ולהקשיב לנשמה. הגדרנו את הטיפול ככזה שישחרר אותה מן הפחד הנוראי המשתק. ז' לאט לאט הרפה והשתחרר. ראיתי שהוא רואה דברים. ביקשתי ממנו לשתף אותי. הוא הגיע לאיזה כפר. הכפר נמצא סמוך לחוף ים. השנה היא שנת 1903. הוא מבחין בכריש. (מעניין שלא פחד ממנו.) הוא הסביר לי שהכריש מאותת לו לגשת בעקבותיו. היתה ב – ז'  איזושהי הבנה שעל ידי תקשור  עם הכריש אפשרי ויסייע לו. (בעבר הרחוק שלנו, בני האדם, היו לנו יכולות מדהימות של תקשור עם בע"ח. עם השנים הן התנוונו.) הכריש הוביל אותו לבקתה. ז' הבין שזו בקתה של מציל, או אדם שהשגיח על החוף. הבקתה היתה ריקה. במרחק מה ממנה הבחין בדמות גברית שיושבת על החוף. האדם זיהה אותו. ז' לא היה בטוח אם בחיים אלה, הוא אביו. הוא שאל את האיש שאלות. התברר לו שעבר חוויה איומה, אז. ל – ז' היה ילד, בן 13. הילד נכנס לים ונטרף ע"י כריש. כנראה שהצליחו למשוך את הילד, כי ז' הבחין שיש דם על החוף. הוא מיד אמר "זה הדם של הילד שלי". אבל אי-אפשר היה להציל אותו. האיש התבונן אליו כל העת. כשהבין שזו חוויה שאינה שייכת לחיים הנוכחיים, נכנס לאותה בקתה והדליק נר לנשמת הילד שאיבד באופן כה טרגי. הוא גם התנצל על שלא יכול היה להציל אותו. אחר-כך ביקש לפתור את עצמו מהנטל הכבד שהרגיש כלפי הילד. הוא יותר לא אחראי לו. בחיים אלה הוא אדם חופשי, משוחרר ומאושר. מפנה מנשמתו שרידים מהזיכרונות הטראומטיים. לאחר כמה דקות כשחש הקלה, ביקשתי ממנו להיכנס למים. הכריש היה לו כשומר. הוא הצליח להיכנס לים, לשחות בו, ליהנות ממנו. הוא יצא מן המים בתחושה ששטף מן הגוף את המשקעים שדבקו בו. ז' הרגיש את קרני האור עוטפות אותו, את כולו. הוא יצא מן החוף. בהמשך ראה כרכרה שחורה ונהג לבוש שחורים. היה זה הקברן שהמתין לו. גם איתו ז' סגר מעגל. הוא הודה לו על עבודתו הקשה כנראה עם הגופה המרוטשת של הילד. אז לא התפנה להודות לו ולהעריך את עבודתו, כי הוא עצמו היה שבור כל-כך. הקברן חייך אליו בתודה והכרכרה המשיכה לנסוע, עד שנעלמה. ז' יצא מן החוויה הזו בתחושה מדהימה של הקלה ועם המון שקט פנימי. הוא היה מכונס בתוך עצמו ואני כמובן נמנעתי מלהפריע. אחרי כמה דקות שאלתי את ז' איך הוא מרגיש. "אורלי, עוד היום אני הולך לים...תודה רבה."

ורק אני ידעתי, ועכשיו גם אתם, איזה משקל עצום היה למילים האלו.

התמודדות עם פחד ,התמודדות עם לא מסוגל ,גלגול נשמות ,תקשור ,לפעמים כולנו זקוקים לשקט.

Strip Line1
Strip Line2