פוריות דרך רוחניות

הרפואה הקונבנציונאלית לא תמיד יודעת למצוא פתרונות לקשיים שלנו. לא תמיד המדע יכול להוכיח מדוע אנו סובלים או למה אנחנו חסומים. יותר ויותר ברור, גם לציניקנים שבינינו, שהגוף והנפש קשורים זה בזה. שמחלות או בעיות רפואיות נובעות מ"קצר" בתקשורת שביניהם. משהו לא זורם נכון. הנפש סופגת. חווה. הגוף 'משלם'. לא סתם אמרו חכמינו "נפש בריאה בגוף בריא". הם לא התכוונו רק לצד הפיזי, לבריאות הגוף, לתחזוקת הגוף. הרי היתה כוונה מלאה גם לצד הנפשי, הרגשי. שכן בין השניים מתקיימים יחסי גומלין – על כך אין עוררין. אלא מה...אנחנו לא תמיד זוכרים זאת. אנחנו פונים לקבלת תרופות לשיכוך כאבים. להרגעה. אנחנו מגיעים לאישפוזים בבתי חולים. לניתוחים. אנחנו תולים את האחריות לבריאותנו על גב הרופאים. אנחנו די מתנערים ממנה. התרגלנו למרשמים. לפתרונות 'אינסטנט'. וחבל. עם קצת הקשבה לעצמנו, עם פתיחות לנבכי נשמתנו, עם נכונות 'לזרום עם החיים' נוכל להקל על עצמנו – ובגדול. אין סוף למגוון המקרים שמגיעים אליי לקליניקה  לקבלת טיפול. חרדות ומתחים, לחצים ומריבות, "הנהלת חשבונות" עם קרובינו, מגרנות ונדודי שינה, בעיות של לחץ דם  וסוכר, כאבים באזורים שונים בגוף ועוד ועוד ועקרות גם-כן !

 הפעם אני רוצה לשתף אתכם במקרה של עקרות לכאורה. ולמה לכאורה ? כי בעזרת הטיפולים (ובעזרת ההשגחה העליונה) ל' נכנסה להריון. הרופאים המטפלים בה המליצו על טיפולי הפריה. היא כבר עברה כמה וכמה טיפולים שנכשלו. ל' החילונית התייעצה עם רב. הוא אמר לה שאם תשמור שבת, תהרה. היא סירבה. היתה לה תחושה לא טובה עם העניין. היא לא אהבה את החיבור בין הדברים. ל' הגיעה אליי די חסרת אונים. התחלנו בטיפולים. שיחות אינטימיות ברמת חשיפה טוטלית. היו דיבורים על הזוגיות. קשיים בקשר. על מורכבות ביחסים עם ההורים שלה. על הקשר עם ההורים שלו. היו שיחות על המשפחה הגרעינית. על היחסים עם האחים. על התפקיד שלה במשפחה. השתמשתי רבות בכלים כמו מדיטציות ,דמיון מודרך. אני מטפלת גם באנרגיות כגון רייקי ואחרות. הכל היה כשר. הכל היה נפלא. ל' חשה שהיא פרקה מעליה 'מטען חורג'. ל' אמרה שלא היתה מודעת ל"אבנים ישבו לי על הלב. מה אבנים, אני אומרת. סלעים. אורלי. סלעים. בשביל מה החזקתי אותם שם ? לא יודעת. " הסכר נפרץ. הלחץ המיותר השתחרר. ל', לאחר שהתרוקנה, היתה פנוייה להכיל משהו חדש. הריון ! ללא טיפולי הפריה. ללא עינויים. ללא ריצות למכונים ובתי חולים. מבלי להזרים כספים בסכומי עתק. וזה כל-כך מובן : הכלי שלנו, הכסות לנשמתנו, יכול להכיל כמות מסויימת של כאב, לחץ ומתח, עוגמת נפש ועצב. נכון שאין לכך כלי מדידה. אבל המילים "אין לי כוח" מבטאות את מצב הנפש שלנו. מ ל א ה  ! נדרש פינוי. נדרש ריקון. כדי שאפשר יהיה להמשיך ולהכיל הלאה. נכון שאם נהיה חכמים ומנוסים, נלמד את עצמנו להכיל רק מה שבאמת משמעותי עבורנו. נלמד את עצמנו לא להעמיס על עצמנו מחדש דברים כואבים. רגשות פגועים. נלמד להתחשב בנו. נלמד לדאוג לבריאות הנפש שלנו. נאפשר לעצמנו להיות בריאים. ליהנות בחיים.

אני נזכרת בסיפור נחמד :

עם היוולדו של האדם הפקיד בידיו אלוהים שתי קופסאות מרובעות, אפורות ופשוטות.

תהה האדם לשם מה שתי הקופסאות. אמר לו אלוהים : "בקופסא אחת תניח את כל החוויות הטובות של חייך, את רגעי הנחת והשמחה, את שעות האושר והצחוק, כל דבר שגורם לך עונג וממלא אותך באהבה תניח בקופסא הראשונה". "ומה אשים בקופסא השנייה?" שאל האדם. "את כל רגעי הכאב והצער " אמר לו אלוהים. "את כל אותם רגעים של בדידות, את הרגעים שמשאירים בך הרגשה של אי נוחות, תניח בקופסא. מועקה וכאבים, בכי וייסורים, את כל החוויות הלא נעימות של חייך".

"ואיך אדע להבחין בין הקופסאות?" שאל האדם,"הרי שתיהן אפורות ופשוטות". 

"ברגע שתתחיל למלא אותן בתוכן תדע להבחין ביניהן" הבטיח לו אלוהים.

החל האדם את חייו. את כל רגעי השמחה והאושר הניח בקופסא אחת, ובשנייה הכניס את רגעי הכאב והצער. במהלך השנים החלה קופסת האושר להשתנות, היא לא הייתה עוד אפורה אלא צבעונית, ועם כל חוויה שמחה נוסף בה עוד צבע ועוד דוגמא עליזה. לעומתה קופסת הצער לא השתנתה מעולם. צבעה נותר אפור, רגיל ומשעמם.

הגיע יומו של האדם לעמוד בפני בורא עולם. כשהגיע לשערי שמים התבקש האדם להציג בפני האלוהים את קופסאותיו. הרים האדם את קופסת האושר הצבעונית, והנה היא כבדה. אבל משקלה לא הכביד עליו והוא יכול היה לשאת אותה אל לפני כיסא הכבוד ולהניח אותה לרגלי אלוהים. קופסת הצער לעומתה לא הייתה כבדה. משקלה כאילו לא השתנה במשך השנים.

פתח אלוהים את קופסת האושר והחל מפזר רגעי שמחה בהיכל. פיזזו רגעי האושר סביב האדם, והזכירו לו כמה מאושרים וטובים היו חייו. שמח האדם בזיכרונותיו החיוביים והודה לאלוהים שגרם לו לאסוף אותם כל חייו.

הגיע רגע פתיחת קופסת הצער.... התכווץ האדם במקומו. הוא לא רצה שאלוהים יפזר בהיכל את שעות הכאב של חייו, הוא לא רצה להיזכר בבדידות ובייסורים, במועקה ובכאבים.

"פתח את הקופסא" הורה לו אלוהים. פתח האדם את הקופסא והביט לתוכה והנה היא ריקה. בתחתיתה פעור חור גדול.

"אני מצטער " אמר האדם . "כנראה פגמתי בקופסא במהלך השנים. יש בה חור ודרכו 'ברחו' כל רגעי הצער, אין לי שום רגע עצוב להציג בפניך".

חייך אלוהים אל האדם. "הקופסא שלך אינה פגומה. ככה נתתי לך אותה - עם חור".

האדם לא הבין. "קופסא עם חור? לשם מה?"

אמר אלוהים: "לאדם קשה להתנתק מהרגעים של חייו, בין אם אלה רגעים של אושר או רגעים של עצב. מאחר שלא רציתי שתאגור את רגעי הצער, נתתי לך קופסא עם חור שדרכה יוכלו רגעי הצער לצאת ולהיעלם מחייך. לא רציתי שתשא את משא הכאב במהלך החיים. מספיק שחווית צער פעם אחת, אינך צריך לשוב לחוות אותו בשנית".

"אם כך לשם מה בכלל נתת לי את הקופסא?" שאל האדם.

"אין האדם יכול להימנע מזיכרונות", אמר אלוהים. "הזיכרון הוא חלק ממהות האדם. בעוד שאני רוצה שאדם יזכור כל רגע משמח בחייו, אינני רוצה שיזכור כל פרט ופרט של הכאב - לכן קופסת האושר נועדה לאגור וקופסת הצער נועדה לשחרר את הכאב".

וכך באמת ראוי לנו שנחיה. נתענג על רגעים קסומים ומהנים. נזכור תמיד- תמיד- תמיד את חצי הכוס המלאה. התבוננות כזו תלמד אותנו להוקיר את הטוב ולמזער את הרע. כי אם נזכור את הרע והכואב נחוש חנוקים וכבולים ומוגבלים. נהיה לא בריאים וחבל . אם נפנה בנו מקום לטוב לאופטימי לצד המואר בחיים, נחווה התפתחות וצמיחה וסיפוק. בהצלחה.אז אם אתם שואלים למה אנחנו חסומים ,מחפשים פתרונות לקשיים ,חרדות ומתחים,רצון אז יש טיפול ,רייקי ,דמיון מודרך,מדיטציות יכולות בהחלט לעזור גם בנושא עקרות.