קשרים חזקים עם ההורים
אתם מכירים את המילים "אני לא רוצה לפגוע באמא שלי ? אני יודע/ת שזה יכאב לה, אז בשביל מה ?"
אתם מכירים מישהו שלא חווה את המטען הזה ? אני, כמטפלת, לא. טרם פגשתי אדם המשוחרר מן הנטל הזה שקוראים לו 'מה יגידו ההורים'. גם אלה הטוענים כי מזמן מחקו, מתעלמים, מ'מה יגידו ההורים', גם הם מאוד מחוברים לתגובה...הם יודעים בדיוק מה היא תהיה, ולא ממש מאושרים ממנה. מודים לא מודים הם מודעים למציאות, אם תרצו - לקושי. ואז מה? רק שתדעו : אנחנו טובים בלטאטא ! מדופלמים !
אלא שהשוני בינינו נובע מכובד ההשפעה של הדברים עלינו. איך אנו מתייחסים לתגובת אמא-אבא. מהיכולת שלנו לסנן את הדברים. מהיכולת שלנו ליצור הפרדה בין מה שאנחנו מרגישים באמת, לבין איך שההורים בתגובתם גורמים לנו להרגיש. כי בעצם כולנו יודעים בדיוק רב איך יגיבו הורינו. כולנו יודעים בדיוק רב איך הם ירגישו. כולנו צופים את התנהלותם. כולנו יודעים מה הם יגידו. חונכנו 'להתנהג יפה', חונכנו 'לדבר בנימוס', 'לא לפגוע'. חונכנו לא להתחצף להורים, לא להמרות את פיהם. בקיצור 'להיות ילדים טובים'. אופסססססס, אבל כשגדלנו, איפה הגבול בין להיות ילד טוב להורים, לבין לנהוג כפי שנכון בעינינו ? האם אנו יכולים לזהות את הגבולות בין הערכים ודרך החיים שגדלנו על-פיהם לבין דרך התנהלותינו בחיינו שלנו ? עם בני הזוג ? עם הילדים ? במערכות היחסים עם החברים שלנו ? עם המשפחה המורחבת ?
הרי עם חלוף השנים, אנחנו צוברים חוויות. אנחנו מתפתחים. אנחנו מכירים אנשים חדשים. אנחנו מתנסים. אנחנו משתנים, נכון או לא ? אז למה כל-כך קשה לנו להתבגר גם בקטע הזה של יחסינו עם ההורים ? למה בנקודה הזו ה'רגשי' שלנו עובד שעות נוספות ? למה אנחנו כל-כך טובים בלשמר את 'שבריריותם' של הורינו ? פוחדים לפגוע בהם, שלא יאונה להם כל רע ? נזהרים כאילו הם בובות חרסינה שבירות. פוחדים לנהוג בשונה ממה שהם מצפים, שמא זה יכעיס אותם, או יפגע בהם ? ואם חלילה יקרה להם משהו, שזה לא יהיה בגללנו. שאנחנו לא נהיה אשמים חלילה בהידרדרותם הרפואית. אנחנו מוכנים לבלוע הכל, לאכול את הלב, לשמור בבטן, לאגור בלב ובנשמה, "כי זה בלאו הכי לא יעזור", הרי הם ממילא לא ישתנו. אז מה קורה ? גם אנחנו סובלים אבל גם בן/בת הזוג משלמים את המחיר. הילדים רואים שאנחנו עצבנים וחסרי מנוחה. אם אנחנו מודעים לכך שהגוף והנפש הם ישות אחת, והנפש שלנו במצוקה, הרי ברור שהגוף יגיב (הצטננויות, מיגרנות, נדודי שינה, לחץ-דם גבוה, סכרת, לחצים בחזה, זלילת-יתר, ועוד ועוד תופעות). אולי לא במיידי, אבל בהכרח - במצטבר. כי יש גבול ליכולת ההכלה שלנו של התסכול, והעלבון, וחוסר הנוחות, וההתחשבנות הבלתי פתורה הזו.
ב' מטופלת שלי בת 40, נ+2, מודעת לכך שכאשר אימה מגיעה אליה הביתה, היא נכנסת 'לכוננות ספיגה'.
י' באותו מצב בדיוק. "אני כבר יודע איך אימי תגיב אם אומר לה שאת החג נחגוג עם משפחתה של אישתי. הפרצו-ףףףף, האומללות, התחושה שהיא משדרת אלי, של 'שוב זרקת אותי'. אני לא יכול לעמוד בזה. אין לי סבלנות להצגות." ב' בכלל חושבת שאימה פספסה שלא הלכה לשחק ב'הבימה'. "אורלי, אני נשבעת לך, היא לא היתה צריכה אודישנים. בטוח היו מקבלים אותה." אז ב' מחייכת וגם אני, אבל הלב כואב. ההורים שלנו תותחים ואנחנו אחלה מטרות. אז מה עושים ? הרי ההורים לא באמת רוצים לפגוע בנו, הרי זה ברור. רע להם כשרע לנו. עצוב להם כשלא טוב לנו, ויחד עם זאת אנחנו כל-כך נפגעים. לחשוב שההורים מפעילים עלינו מניפולציות ??? נשמע ממש רע. מה פתאום. מניפולציה מקובלת אצלנו כהליך מובן בעבודה, אם יש אינטריגות, אם צריך להוכיח בעדינות שאנחנו בסדר ואף יותר מכך. כשצריכים לדעת להסתדר, אז המניפולציה הכרחית. מניפולציה גם נתפסת אצלנו כיכולת מדהימה של ילדינו להשיג מאיתנו דברים. או.קי. קלטנו אתכם, גם אנחנו היינו פעם ילדים (משהו כמו אתמול-שלשום). וישנה גם מניפולציה מתוקה שלהם, 'חנדעל'ך'.
אבל לשלב את ההתנהלות ההורית לעיתים תחת אותה כותרת ? אמאל'ה, נשמע מפחיד. ובכל זאת...מה לעשות ?
- לזכור שלא משנה מה/מתי/איפה/כמה/למה/ ההורים שלנו הם שלנו ונאחל להם בריאות טובה, ואריכות ימים, אמן.
- לזכור, להפנים, לשנן, לקלוט – שאין להם אפשרות להשתנות נוכח המציאות "החדשה". הווי אומר – נוכח העובדה שאנחנו, ילדיהם, כבר התבגרנו, כבר בעלי משפחות משל עצמנו, עצמאיים. מסוגלים לחשוב לבד, מסוגלים לחיות בלי ההטפות, החינוך, הביקורת, השיפוטיות להם הורגלנו בצעירותינו, בביתם. הם מבחינתם אמא-אבא טרם עיכלו את העובדה שהם כבר לא נדרשים לחינוך. ממש לא !!! (כי הרי כל תא בגופנו מכיר את התיאוריות שלהם ודרך חינוכם. את הציפיות שלהם מאיתנו...)
- לאור האמור לעייל – ל ז כ ו ר ו ל א פ ש ר ל נ ו ל ה י ו ת י ש ו ת ע צ מ א י ת ! מותר לנו להיות אנחנו עצמנו. יותר נכון – חובה עלינו להיות אנחנו. אמת שזה קשה מול הורינו. אבל אין פה בחירה בין 'אמת או חובה'. זה לא משחק. אלה הם החיים. זו ההתבגרות שלנו ושלהם. אחד נסמך על האחר כמו שרשרת חוליות. זו חובתנו כלפי עצמנו. כלפי בריאותנו. כלפי העתיד שלנו מול ילדינו הבוגרים. שלא יאלצו להתנהג איתנו עם כפפות של משי, ככה מלמעלה. זו חובתנו כלפי בן/בת הזוג שלנו. כלפי ילדינו. זו היכולת שלנו לומר לאמא-אבא "מצטער/ת, אין לי שום כוונה לפגוע בך. אבל זוהי דעתי, גם אם היא מנוגדת לשלך.אני אשמח מאוד אם תקבל/י אותה. זה יקל עלי. אם לא, בכל זאת אפעל כמו שאני מוצא/ת לנכון. תסכים/י איתי שאם היית במקומי, היית רוצה שאפעל בהתאם למה שטוב לי."
כמובן, לכל הורה ולכל מצב עם המילים המתאימות. אבל זה הכיוון. זוהי רוח הדברים. אני יכולה להבטיח לכם שאם תאמרו את הדברים באהבה, לא בעצבים, לא בחוסר סבלנות, אלא מתוך כבוד לאמא-אבא, לא תהיינה העלבויות-אמת. כי לבד עם עצמם, ירדו 'האסימונים'. תנו להם זמן להבין אתכם. אבל אל תצפו שהבנתם תהיה ודאית, אם לא הסברתם וביטאתם את עצמכם בנועם. תשתדלו. קשה, אבל כדאי ! ואז תזכו לפחותנדודי שינה ,בריאות טובה ונדע יותר טוב מה צופן העתיד.
