פרנסה וחשיבה חיובית

א' בן 47, מטופל יקר שלי, אב לשלושה ילדים, מהנדס מצליח, מוערך בעבודה, מוצלח בהרבה תחומים, אבל - לא מצליח עם הילדים. למה. למה. למה. כי הילדים הם הפרוייקט של החיים שלנו. בהא הידיעה. הפרוייקט, אין מבלתו. אלא שאת זה הוא עדיין לא הבין. העבודה היא עבורנו מקור פרנסה, התפתחות וצמיחה, נכון. אבל עם הכל זה מקום עבודתנו. אם חלילה נחלה, מי שיסעד אותנו ו'ישתתף' בנפילה שלנו, יהיו בני המשפחה הקרובים שלנו. לא הבוס/המנהל/המעסיק. אם חלילה נפוטר ממקום העבודה, נמצא עבודה אחרת. אבל הבית שלנו, דלת אמותינו, המשפחה הגרעינית, איתנו בכל מצב, תמיד. אסור בשום אופן להקל ראש בדבר, לא להתייחס לזה כדבר מובן מאליו, כי אז יש זילות של הרגשות שלנו. אין התייחסות אמיתית לנכסים האלה של בית, זוגיות, משפחה, ילדים.  ואלה הם נכסי צאן ברזל, אם רק נזכור להעריך ולהוקיר.

אומנם בבית א' הוא שותף מלא. בעצם ענייני הבית השוטפים חלים על כל בני הבית, כולם שותפים שווים, ללא יוצא מן הכלל, מה שמדליק כאן נורה אדומה. כי באמת צריכה להיות שותפות בבית. ההורים עובדים, הילדים לומדים. כולם צריכים לעזור ולהשתתף במטלות, אבל בכל זאת, הילדים לא צריכים להוות אחוז שקול בתרומתם בבית לתרומת ההורים. כי הם הילדים. צריכה להיות עזרה, צריך להיות שיתוף, צריכה להיות חלוקה, אבל כערך משפחתי-חברתי. לא ככלל ברזל שאין להפר אותו. אופן ההתייחסות, ה"איך" קובע את הדברים. לגבי ה "מה", נניח שיש הסכמה, אבל אם הדרך להשיג את העזרה היא ממקום של שליטה, דיכוי, ניצול, כורח, חוסר הקשבה לצרכים של הילדים, אז רבותיי, זו כבר לא עזרה. א' סבור שאין דרך אחרת אלא לדרוש מהילדים כל זמן שהותם בבית עזרה ועשייה ונתינה. "ככה אנחנו גם מרוויחים זמן איכות", הוא מנסה להסביר לי. "אם אני לא אקרא להם כל פעם 'לתת יד' ולעזור הם יישארו תקועים מול המחשב שלהם. נשברה  לי  התקיעות שלהם מול המחשב. כשאני מגיע הביתה מהעבודה, וזה לא לפני 8 בערב, אני מבקש מהם לסדר את הבית, לעזור עם ארוחת הערב. בימי שישי אנחנו לא עובדים וזה זמן מצוין לשלב אותם בבישולים ובכביסות ובסידור הבית. אם אני לא אפעיל אותם, הם לא יעזרו ואני לא מכיר דרך אחרת לחנך אותם לעזרה". בפגישה האחרונה שלנו הבהרתי לו שאין כאן חינוך לעזרה. יש פה המון שליטה. המון ניצול של מעמדו כהורה. חשוב מאוד, הכי בעולם, הקשר. חשובות מערכות יחסים בריאות עם הילדים, עם הבית. כל-כך חשובה התקשורת איתם. כל-כך חשוב שיהיה ערוץ הידברות פתוח. הורה שרוצה להיות אוטוריטה ומנסה להשיג זאת בתוקף הורותו, מפסיד. כולם מפסידים. זו החמצה שאי-אפשר לפצות עליה. טענות הילדים כלפיו הן סביב היותו מנהל בבית. הם מספרים בייאוש רב כי "הוא שוכח שהוא צריך להיות אבא שלנו, לא מנהל העבודה שלנו. הוא מתזז אותנו כל הזמן. פשוט לא יכול לסבול את העובדה שיש לנו עיסוקים משל עצמנו ודברים שיותר מעניינים אותנו חוץ מלתלות כביסה, לקלף ירקות, לנקות את הגינה ועוד אלף מטלות. בעצם הוא לא מכיר אותנו". מה דעתכם ?

שימו לב איך אצלכם בבית הדברים מתנהלים. האם אנו יודעים להפיק מילדינו את הערכים היפים הנ"ל ? האם כשאנחנו חוזרים אחרי יום עבודה, אנחנו קשובים לילדים או רק מתזזים סביב ארגון הבית וסידורו ? הטענה הרווחת של רבים ממטופליי היא ש "אני לא יכול/ה לסבול בלאגן." ההתגוננות הרווחת היא "מה, שלא יהיה סדר ? לא לכבס ? לא לבשל ?" שמעתם על שילוב, על דרך ביניים, על איזון ? אז במטותא מכם, פרופורציות ! גם זכרו שעבודת צוות היא אכן נהדרת. אבל עבודה בצוות יש ללמד. צריך להסביר את הערך המוסף שלה. כי כאשר הנתינה משולבת, מתפנה זמן איכות שהכלל יכול ליהנות ממנו. לראות יחד סרט בטלוויזיה, לשבת בסלון (כשהטלוויזיה כבוייה !!!) ולדבר זה עם זה. לשתף בדברים שעוברים עלינו במשך היום. להקשיב זה לזה. אבל אם העבודה ניתנת כמטלה, כשאין זכות ביטוי לפרט, אז הוא מתרגל למזער את צרכיו, לעיתים לבטל את עצמו. וזה חבל. אצל ס' בבית, הבת הבכורה לא רוצה לעזור. מערימה קשיים ובעיות, אוכלת ללא הפסקה, מתלוננת כרונית. אחותה עוזרת ברצון. ס' מבינה שבכוח לא תוכל לגרום לילדה לעזור. התסכול שלה הביא אותה למצב עגום. "אורלי, הילדה הזאת פרזיטית, אני אומרת לך, אני לא יכולה לסבול אותה". בעצם ס' משחזרת שתמיד דרשה, אף פעם לא באמת ביקשה בגובה העיניים, מתוך הקשבה לילדה. תמיד היה ב"תקשורת" שלהן מצב שלא איפשר לקבל 'לא' כתשובה. היו הנחתות. הפעלות. תמיד צרכי הבית קדמו לצרכי הילדות. אז ילדה אחת הפכה להיות 'קוטרית' ולא נעימה ומרגיזה ומנצלת, וילדה אחרת הפכה להיות טובה ועוזרת ומרצה. אז מה בעצם אני מבקשת מכם ? להקשיב. לשתף. להסביר. לחלוק. לפרגן. להעריך. לעודד. לשמוח ולהוקיר. כי אין בעולם הגדול הזה תחליף למערכות יחסים יפות עם הבית. אין להן מחיר. הן בלוני החמצן שלנו לחיים, הן הצידה לדרך, הן אהבת החיים שלנו, האופטימיות, האמונה, הביטחון העצמי, הן הכל.

על זוגיות ,משפחה , ילדים ,פרנסה ,מיסטיקה , במאמרים נוספים של אורלי פורמן בפורטל מיסטיקה הגדול בישראל.

Strip Line1
Strip Line2