התרופפות מערכות יחסים

בכתבה הזו לא אתייחס לקשרים – ליחסים החבריים בינו לבינה הזוגות הנשואים, או אלה החברים זמן רב. הפעם אתייחס לקשרי חברות בין אנשים. מערכות יחסים ארוכות שנים, שלפתע פתאום נפגמו. חברות של שנים. פתיחות ביחסים שהניבה קרבה מדהימה, אבל עם הזמן, משהו קרה. זה כבר לא אותו דבר.  "אני יודעת הכל עליה. היא החברה הכי טובה שלי כבר 15 שנים. שום דבר היא לא הסתירה ממני ואני לא הסתרתי ממנה", מספרת לי נ'.  היחסים בין שתי החברות  היו קרובים יותר מיחסים בין אחיות. הן היו  ה כ ל  האחת עבור השנייה.  לא היו סודות. הן חילקו ביניהן חיזורים של בנים. שיתפו זו את זו במה שקורה בבית ההורים פנימה. הן סיפרו על חוויות ילדות כמוסות ביותר. המשפחות של השתיים ידעו שהן חברות בלב ובנפש. באמת. "היו צוחקים עלינו שאפילו תאומות סיאמיות אפשר להפריד, אותנו - לא". גם בצבא שירתו יחד. אח"כ למדו באוניברסיטה יחד.  אבל... נשברה האידיליה. נ' התחתנה. נולדו לה שני ילדים. חברה שלה נשארה (בינתיים) רווקה. אופסססס, זה כבר לא קשר של שתי רווקות משוחררות. שאין להן חובות, שלא עושות חשבון, שהכל אפשרי ואין התחייבויות.

 נ' כואבת את הריחוק מחברתה ומתגעגעת לאינטימיות שלהן.

סיפורה של נ' דומה כל-כך לסיפורו של י' והללו דומים בצורה זו  או אחרת לעשרות מקרים שמטופלי משתפים אותי בהם. קשרים חבריים מעולים שעלו על שרטון. קשרים שהתנפצו. ועוגמת הנפש והכאב הם בקילוגרמים, בטונות. חבל. כיחברות אמיתית היא נכס. ועל נכס כדאי לשמור. נכס כדאי ונכון לשמור ולשמר.

אז מה קורה ? האם אנשים פתאום משתנים ככה, באמצע החיים, ב – 180 מעלות ? לאן נעלמים הזכרונות המשותפים ? למה מוותרים על החברות  ?

מה שקורה הוא שבמהלך השנים אנחנו אכן משתנים. אנחנו עולים במניין השנים.(אני לא אומרת – מתבגרים, כי בגרות היא לא פונקצייה של גיל, אלא של הבנות והפנמת תובנות על החיים ועלינו). אנחנו מתפתחים בתחומים של קריירה ועבודה. אנחנו מכירים אנשים חדשים. אנחנו כל הזמן חווים. ישנן חוויות כואבות וישנן חוויות מהנות. כל דבר משפיע על הלך מחשבותינו. על התחושות שלנו. על מה שאנחנו מרגישים, על איך שאנחנו מתנהלים. החיים עצמם דינאמיים. אין יום דומה למשנהו. אין שעה דומה לקודמתה. הציפייה שלנו היא שהבטוח שלנו, המוכר והידוע יישאר כך. שאותם חברי נפש שלנו יתאימו לנו היום, כפי שהתאימו לנו בעבר. שאותה סבלנות והקשבה ושיתוף ופתיחות שאפיינו את יחסינו בעבר ימשיכו הלאה. אבל זה תמים מצידנו , על גבול ילדותי. כי אם הכל משתנה , משתנים גם דברים בנו. היכולות שלנו משתנות, סדרי עדיפויות משתנים, אנחנו נוכחים מול יותר ויותר חזיתות ונדרשים לתגובות אחרות. כך קורה שפעמים רבות אנחנו נפגעים או פוגעים בחברים שלנו. ויותר מכך – אנחנו נעלבים מהם. ועלבון זה כבר עניין רציני. כי לעלבון מתווספות תחושות של קיפוח, הזנחה, "אני לא נאהב יותר", "מה בעצם עשיתי ?", "איפה טעיתי ?" מתחילה נסיגה. מתחילה הסתגרות. מתחילה התרחקות. 'הנהלת חשבונות' בשיאה. ואיתה העצב, הדכדוך וגם הכעס. "מה לעשות ?" שאלה אותי נ'. ובאמת - מה נעשה עם החברים מן העבר ? איך נשמור איתם על קשר איכותי ? הם מייצגים את הקשר החם שלנו לעברינו ? את הזכרונות המשותפים ? הנערות ?

שם המשחק הוא – פתיחות מוחלטת. אבל זהו משחק קשה. לא פשוט, ככה, פתאום , להיות פתוחים לגמרי. כי כאשר רגשות כואבים ממלאים אותנו, אנחנו מתקשים לפרוק...אנחנו פוחדים לדבר. לא לפגוע. לא להכביד. לא להפסיד את מה שאולי נשאר. אנחנו פשוט פוחדים אולי להרגיש כבר לא נאהבים או לא רצויים. וזה קשה ! לכן כדי להיות שם, שחקנים ראשיים במשחק "פתיחות מוחלטת" צריך להתכונן. להתכונן ממש. לתכנן מה אנחנו רוצים שייאמר. אין לנו מטרה להעליב, כן יש לנו מטרה להבין מה קורה. לכן אנחנו מתכוננים . כדאי לקבוע פגישה ומראש להקציב לה כמה שעות (!),שבה אפשר להעלות את הדברים. את אי-ההבנות. לפנות את המחסומים שצצו. להציף את הדברים הכואבים שהתעוררו (אלה שכלאנו בפינה מסוימת בלב, מתוך תקווה שהדברים יסתדרו. שזה היה מקרי וחד-פעמי).  נורא קשה לקיים כזו שיחה. בגלל הקרבה. בגלל הרגשות הטעונים. אבל זו שיחה בונה. זו שיחה משחררת. זו שיחה פותחת ומקלה. שיחה שאין מטרתה לפגוע או להעליב. שאין כוונה להנציח עוולות שהיו בקשר. להיפך. זו שיחה שתכליתה לשדרג את הקשר. להעביר אותו לפסים המתאימים לשני הצדדים היום. לנקות משקעים ולהסב את היחסים לנכונים ובריאים לנו, היום. אז פתחו מערכות יחסים של חברות שתזכיר את התקופה של החברה הכי טובה,זה ישפיע במישורים האישיים וגם בתחום קריירה ועבודה. ככל שתהיה יותר נכונות לפתיחות, תהיה יותר הקשבה, תהיה יותר הבנה, תהיה יותר כנות. כוונה אמיתית למערכת יחסים אמיתית תייצר רק טוב, וכבר אמרו חכמים : " דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב"!

Strip Line1
Strip Line2