ייסורי מצפון מול הורים מבוגרים

פ', מטופלת שלי בת 62 . היא אמא לארבעה ילדים. שלושה נשואים. אחת עדין לא. סבתא לשבעה נכדים. לכאורה מצויה כל-כולה בחייה שלה. במשפחה שהקימה. במשפחה שגדלה. היינו מצפים לחוכמת חיים, לשלווה שנובעת מתובנות, מבגרות ..? לא ? לא. כי אמא של פ', קשישה בת 82, חיה וקיימת בבית אבות. צלולה ולרוב מעצבנת. ממשיכה לשלוט בפ' עם 'שלט רחוק'. "למה לא הגעת אתמול ? גם לפני-כן לא היית ? מה יש כבר שכחת אותי ? אני עוד לא מתה, את יודעת." ותאמינו שפ' זוכרת היטב שאימה חיה. הקיטורים מוכרים. חוסר שביעות הרצון. משחקי 'הנעלבת – המוזנחת'. היא מספרת לי שבצעירותה בבית ההורים, פעמים רבות "אמא לא היתה מרוצה. תמיד היו לה טענות. היא תמיד העירה לי. כשאני משחזרת, זה יכול היה להיות על כל דבר. פעוט אפילו. אבל תמיד היתה ביקורת. תמיד היתה תגובה. אני לא זוכרת פרגון. עידוד. אבל נדמה לי שלאחים שלי, היתה מעירה פחות". פ' היא הבת האמצעית. יש לה אחים בכורים תאומים. אחריה יש לה אחות. תאום אחד 'הרים עוגן' ועזב את הארץ. "הוא מדבר עם אמא בטלפון פעם בשבועיים. זה מספיק לו. התאום האחר, בבת עיניה של אמא. 'הבן יקיר לי אפרים'. תמיד ילד טוב, תמיד בסדר, 'עילוי'. גרוש עם חבילות משל עצמו. "אין לו זמן לבקר את אמא. אז הוא מדבר איתה בטלפון כל שישי. ואמא מרוצה מזה. אין לה טענות כלפיו. הוא -  'מסכן'. ואחותי מן נטע זר, לא ממש שייכת. באה והולכת. חיה את חייה. רווקה. מתוסבכת". אמא אומרת ש"ממנה אין לי ציפיות". אבל את, מה יש ? את לא הבת שלי ?"

 אז מה קורה פה ? ניחשתם נכון. פ' לא בסדר. פ' לא מספיק דואגת לאימה. פ' מתעלמת ממנה כי רק פעמיים בשבוע היא מגיעה אליה. היא לא מספיקה יותר. נכון, היא מתקשרת אליה יום-יום. לפעמים גם פעמיים ביום, אם אמא לא מרגישה טוב. היא זו שמתזזת בין העבודה שלה, בעלה, הילדים, הנכדים, ואמא שלה. בין הבית הזה לאחר, מפה לשם. ואין לה רגע דל. גם כוחות כבר אין לה. בריאותה לא ממש תקינה. ועם הכל להלן ה'רגשי' שלה :"אני המון עייפה. הרבה פעמים אין לי חשק לכלום. שום דבר לא מעניין אותי. נכון הנכדים נהדרים. הילדים מסודרים, פחות או יותר. אבל אמא שלי מדאיגה אותי. אני יודעת שהיא מבוגרת. שהיא לא תחיה לנצח. אבל אולי אני באמת לא עושה מספיק בשבילה ? אולי אני צריכה להגיע אליה יותר ? אולי אני יכולה לעזור לה בעוד משהו ? אני ממש לא יודעת ומרגישה חסרת אונים. נראה לי שבאיזשהו מקום אמא מנצלת אותי. אני לפעמים מרגישה שהיא פשוט סוחטת אותי, מעליבה אותי. וכל פגיעה שלה בינגו – ישר במקום".

 נ כ ו ן !!! כאן טמון עצם העניין. בהבנה הזו, שההורים שלנו לא ישתנו. הם אולי ישנו לעיתים דרכי פעולה, אבל את אופיים לא ישנו. את הבקורת שלהם ואת "המשקפיים" שלהם לחיים, הם לא ישנו (א. כי הם לא רוצים ב. כי הם בטוחים שהם לא יכולים ג. כי הם מרגישים  שמספיק נתנו בחיים ).אז אם-כך, מה בכל זאת אפשר לעשות ? איך לא להישבר כל-כך ? מה שקורה זה שברגע שאנחנו נסחטים רגשית אנחנו מתעייפים. זו עייפות אמיתית, שוחקת, מתישה. צריך להבין את הטקטיקה הזו. לא לכעוס עליה, אלא להבין אותה. אולי לא להסכים לה אבל בוודאי להשלים איתה. בדרך יורדים 'אסימונים' נוספים. מבינים את המהלכים. ואז – נפלאות התבונה-  יודעים לצפות את הצעדים מראש. אין הפתעות. אין חידושים. יש כן -  מ ו כ נ ו ת . ברגע שאני מוכנה אני ערוכה לבאות. אבא שלי אמר פעם שגם כשברור לו שיחטוף סטירה, היא תכאב לו "כי סטירה מעצם היותה סטירה היא כואבת ". נכון, אבל לא חייבים להגיש את הלחי, ככה על המגש, להזמין את הפליק. גם אין זה אומר שלא צריך לרפד את הלחי ולהגן עליה מפני אותה סטירה צפויה. ומהמשל לנמשל : מאחר שאנחנו יודעים מה תהיינה התגובות, ואלו מילים תאמרנה, ואיזו מניפולציה תהיה שם, אנחנו יכולים/צריכים/חייבים לעצמנו ריכוך קודם. הכנה מראש. ריפוד. פשוט לערוך שיחה קטנה לעצמנו עם עצמנו. מן הבהרה שבה אנו מבררים לעצמנו אם אנחנו שלמים עם דרך התנהלותנו. ב"מיני חשבון הנפש" הזה תשתדלו לא להעלות חשבונות מן העבר. פשוט להיות נטו גלויים עם עצמכם ועם מה שנכון בעיניכם.תפעילו בשיקולים שלכם פרופורציות. אל תיסחפו. אחר-כך אתם אלה שתישארו עם הרגשות שלכם. אמרה לי ד':"אני מומחית בלייצר ייסורי מצפון. בלאכול את הלב. בלהיות בטוחה שאני לא בסדר." אז ,ממי, זה לא חכם ולא בריא ולא נכון. יסורי מצפון זו לא חבילה נדרשת. זה לא מגיע "בילט-אין"  עם לידתנו, או עם הפיכתנו להורים בעצמנו, או עם היותם ילדים להורינו שהתבגרו בינתיים. זו חבילה לגמרי מיותרת. שווה לוותר עליה ! עם קבלת עזרה, קצת הדרכה וליווי, אנחנו מתחברים לקול הפנימי שלנו. אנחנו לומדים להעריך מה שנכון בעינינו ולפעול על-פי זה. אנחנו לומדים להקשיב לנו. אל תידחו את הדברים. תפנו את המקום הזה שבו יושבים להם יסורי המצפון. תיפטרו מהם, ובמקומם תכניסו אהבה וסבלנות לעצמכם. ביטחון עצמי, יכולת קבלה ונתינה, יכולת הקשבה לכם ולסובבים אתכם.עידוד. חמלה ואמפטיה. בנוסף ישנו בונוס אדיר – משתחררים כך בדרך גם מכעסים, מרוויחים (לגמרי בצדק) קצת שלווה פנימית. ש ו ו ה !!! תשקיעו.  

Strip Line1
Strip Line2