תסכול זוגי

ע', מטופלת יקרה שלי, מספרת לי על התיסכולים הרבים שיש לה במערכת היחסים עם בן-זוגה. הם הגיעו לקבלת יעוץ. היא רווקה בת 27, הוא גרוש בן 38 עם ילד. הם לא נשואים אך חיים יחד מזה שנה וחצי. הפרטנר מנסח מאוד בתשומת לב את דעתו בנוגע לקשר בין שניים. "ברור שצריכה להיות אהבה, אבל מהניסיון שלי, אני חושב שיותר חשוב שתהיה התאמה בין הזוג. צריך להיות אותו 'ראש' והם צריכים להבין אחד את השני. אחרת אהבה לא מחזיקה את היחסים שלהם". אז אני שואלת אותו אם לדעתו הם מתאימים. הוא די מתפתל. "כשהיא מעצבנת היא 'חופרת' בלי הפסקה. אני 'מת' עליה וכייף לי איתה, אבל אם אני מתוח או מוטרד, אני צריך שיעזבו אותי בשקט. לא רוצה שיגעו בי, לא רוצה שיפנו אלי, לא רוצה כלום. רוצה שקט. ע' בדיוק הפוכה ממני. היא רוצה הכי הרבה תשומת-לב דווקא כשהיא עצובה, או מוטרדת. לי אין סבלנות לזה." ע' מתארת אותו : "כשהוא 'בקריזה' שלו הוא מתכנס בתוך עצמו כמו כדור קוצים ושולח משם חיצים מגעילים. ואז אני פשוט נעלבת. פייר, לא נעים לי להגיד, אבל אני מקללת אותו, כולי עצבנית על ההתנהגות שלו , שלא מגיעה לי. אז אני משחזרת קטעים אחרים מתסכלים. אני כל-כך מהר מגיעה למחשבות לא נעימות. כמו למשל לעזוב אותו וזה דבר שאני ממש לא רוצה, כי הוא נוגע לי בלב כמו שאף אחד אחר לא עשה. בקטע של לא לגעת בו, אני מתרגזת, מענישה, בבקשה, אם זה מה שהוא רוצה, מפנה לו את הגב." ברור לנו ש'הלבד' שהוא זקוק לו במצבים כאלה, הוא תוצאה של התנהלות בבית... אתמול כשהיה ילד. ש' הבכור במשפחה. אחריו יש עוד 5 ילדים. אימו היתה 'שפוטה' של אביו. ללא זכות דיבור. האבא – מתלהם, קשה, נוקשה, אדון הבית. מריבות וצעקות היו לעניין שבשגרה. ש' היה מתכווץ בפינה, נעלם מהעין, שלא ירגישו בנוכחותו. לא היה לו עם מי לדבר, על אמא לא רצה להכביד. האחים היו פונים אליו לבקשת עצה או לקבלת עזרה. הוא הכתפיים האיתנות של הבית. עם הקשיים שזימנו לו החיים, למד להתמודד בעצמו. בכלל עצם העובדה שהגיע אלי לייעוץ היה עבורו מהלך מיותר. הוא רק נענה לבקשתה של ע'. לדעתו הקשיים ביניהם פתירים אם ע' תשתנה. ומה אם גם אתה תלמד לשתף ? מה יקרה אם תתייחס אליה לא רק כאל בת הזוג שלך, אלא כאל חברה שלך ? חברת נפש ? כזו שמכירה בך כל צד, אוהבת אותך וביחד רוצה לבנות איתך את עתידה ? "במה היא כבר יכולה לעזור לי ? העבודה שלי תובענית ולחוצה. יש לי מחויבות כלפי המשפחה שלי. ע' חושבת שהחיים הם פיקניק. היא לא רוצה להתבגר."  מאוד טבעית התגובה של ש', אבל לא ממש מאפשרת. כי זוגיות ללא שיתוף אינה אפשרית לטווח רחוק. בשיתוף יש המון חשיפה, זה נכון, אבל יש הרבה הקשבה. מתעוררת אמפטיה. אנחנו לא משתפים אויב, או מישהו שרוצה ברעתנו. אנחנו מדברים, מתייחסים, מציפים קשיים מול האדם שאליו אנו קשורים באינטימיות, באהבה. קירבה נפשית אינה מובנת מאליה. מובנת מאליה הקירבה הפיזית, נכון ? אבל באשר לקירבה נפשית, לאינטימיות - אנשים מסתייגים. נבהלים. 'שומרים פאסון'. מפחדים להיראות בחולשתם. מפחדים לאבד מהערכתו של בן/בת הזוג. פוחדים לבטא. יש כאלה, כמו ש', שמסתגרים. אבל זו בריחה. ההתבודדות היא לשם התחזקות, כדי שאפשר יהיה "ללקק" בשקט את הפצעים, שלא יראו, להתעשת, ואז לחזור לתיפקוד מלא. כי הרי ש' לא התרגל מעולם לקבל חיבוק חם, חיזוק, חיוך, תמיכה או עידוד כשהיה במצוקה. הוא צריך היה לפתור את הבעיות שלו בכוחות עצמו. מי בכלל התייחס ? איך אפשר היה ? את ההתנהלות הזו הפנים ואיתה צמח וגדל. אותה הביא למערכות היחסים שלו עם בנות זוג. מאישתו הראשונה התגרש. הוא לא רוצה לפספס שוב, "ליפול".

 החמודים האלה קיבלו ממני 'הוראות'. קודם-כל לזכור שוויכוח אינו מאיים על הקשר שלהם. ע' לא תמהר להיעלב ממנו. היא לא תיבהל אם ינעל עצמו מפניה. לא תעניש חזרה. תגלה יותר אמפטיה, סבלנות, והמון אהבה. פחות דיבורים, יותר מעשים. אין ללכת לישון בכאסח, בריב. רכות ונועם מייצרים דרך כייפית להידברות. כאשר ברור שאיכפת אחד מן השני, שאין כוונה להשפיל, אז 'לוקחים אוויר' ומגלים סבלנות. לא נשאבים ל"הנהלת חשבונות", למשחקי אגו. אהבה, סובלנות, חיבה, פינוק. פתיחות ונכונות – אלה הם ערכים ש ל ע ו ל ם  משתלמים. כדאי ללמוד להתנהל כך. הבונוס : שקט נפשי, העלאת הביטחון העצמי, בגרות, כושר איפוק, לבביות...וכן – בריאות.