הכוח לדבר על קשיים

בכל פעם מחדש מתברר לנו שהחיים יכלו להיות עבורנו הרבה יותר קלים..... לו דיברנו. אם באמת היינו חושפים את הקשיים שלנו, אם באמת היינו מחליטים להציף פחדים שלנו, אם היינו מצליחים להתעלות על כשירון ההסתרה המעולה שסיגלנו לעצמנו ו"פשוט" – לדבר. לדבר כדי להיפטר מזיכרונות כואבים, כאלה שכבר יצרו עכבות נפשיים. לדבר כדי להיפטר מרגשות שליליים שמעיקים עלינו. או אז הדברים היו נראים אחרת. עניינים היו זורמים יותר בקלות. קורה שלעיתים קיים בנו חשש לדבר שמא נפגע בקרובים לנו, נכאיב להם, ואז אנו בוחרים שלא לומר את הדברים. לשתוק. להמשיך 'לבלוע'. התוצאה – אנחנו (!) משלמים מחיר. בלהסתיר את הדברים עמוק בתוך הלב, במגירה התחתונה הסמויה מן העין, אנחנו מכבידים על הנשמה שלנו. אנחנו מתרגלים לצבור דברים כואבים, שבהכרח לא יהיה להם מרפא. כי איך אפשר לרפא את הנסתר ? אנחנו לומדים להתנהג בשונה ממה שאנחנו מרגישים באמת, וככל שחולף הזמן אנחנו שוכחים את הסיבות, מתנהגים על-פי המחסומים שהקמנו לעצמנו...'לאור הנסיבות'. מיותר כל-כך, חבל, לא נכון, לא יעיל, לא כדאי. החמצה.

 א' היקר, תלמיד כיתה יב', הגיע אלי בגלל קשיים. לו עצמו לא היה מובן מה מעיק עליו. בכל פעם היה מגיע אלי לקליניקה באוטובוסים. אין לא רשיון נהיגה ולא בגלל חוסר תקציב בבית. "אורלי, אני פשוט לא אוהב לנהוג. מה אני אגיד לך, זה לא מושך אותי. אני מסתדר מעולה עם התחבורה הציבורית, יש לי זמן לחשוב, לשמוע מוזיקה שאני אוהב. ככה אני נח". ובכל זאת... מה הסיפור ? הוא בהתחלה לא זכר, אבל תוך כדי שיחות זיכרון כואב צף ועלה בו. אומנם מרגע שנזכר, מיד ביטל, אבל אני לא הרפייתי. 7 שנים קודם אחיו הבכור הזמין אותו לנסיעה, לאחר שכבר היה בידיו רישיון נהיגה. א' שהיה אז בן 11 נזכר בחוויה ההיא. "הוא נסע בחוסר אחריות נוראי. מהר כל-כך. פחדתי, ממש פחדתי. הייתי מכווץ כולי. חשבתי על זה שלא יפה מצידי שאני לא סומך על אחי. הוא הבכור, בן 18, הוא דואג לי. היתה תאונה. מזל, לא היו נפגעים. אני הייתי בהיסטריה. צעקתי עליו. אחר-כך אני חושב שהייתי בהלם. השתתקתי. גם הוא היה מבוהל. אחרי זה לא דיברנו יותר על התאונה בבית. כאילו לא היתה. אני מבין עכשיו בשיחה איתך, שאפילו שעבר הרבה זמן מאז, בעצם נתקעתי שם. אני פוחד ממנו. פוחד להודות שאני כועס עליו. אפילו קשה לי לומר את המילים האלו, שאני פוחד מאחי." א' הבין שהבהלה נחרטה בלב. היא הפכה להיות חרדה אמיתית, מעיקה, מאיימת. הוא משלם מחיר. לא לומד נהיגה. היא מהווה עבורו איום. סכנת חיים. הצעתי לו לדבר עם אחיו. א' נסער. איך ידבר על 'זה'. הרי מאז לא הועלה הנושא. מה פתאום שיגיד לאחיו שעד היום הוא פוחד ממנו. מה פתאום שיודה בפניו שהחוויה הזו גרמה לו לסיוטים בלילות. הרי עברו 7 שנים. אחיו יפגע, אולי אפילו ילגלג עליו. לא באמת יבין. ניסינו לעשות חוויה מתקנת באמצעות מדיטציה. א' לא הצליח. המועקה על הנשמה היתה חזקה משיכול היה להכיל. עם המון עידוד מצדי והבנות שלו שהוא הצד הפגוע זימן את אחיו לשיחה. זו היתה משימה לא פשוטה עבורו. להציף את הנושא "הישן" הזה בפני האח הגדול, וואו, "לומר לו שכואב לי, מאז, בגללו, אמאל'ה, איך עושים את זה ?". א' אזר אומץ. הוא ביקש מאחיו להתפנות לשיחה 'בארבע עיניים'. יש לו משהו לומר לו. לא באמת חשוב, ובכל זאת, משהו ביניהם. אחיו הסכים. להפתעתו נתקל באדם רגיש ואיכפתי. אחיו היה קשוב אליו כל-כך. מבין. כואב יחד איתו. השיא היה שהאח הזה זקוק היה לשיחה. למה ? כי הוא עצמו הסתובב מאז האירוע עם יסורי מצפון איומים. הוא לא דיבר עם א', כדי לא לעורר דברים שחשב שנשכחו כבר. הוא לא תאר לעצמו שאחיו הקטן שרוי היה מאז במצוקה כזו. ברגע שהועלו הדברים, נפתחו הסכרים. לאח ניתנה הזדמנות לדבר על הבהלה שלו עצמו עקב הנהיגה הפרועה שלו. הסתבר שתקופה ארוכה חי היה בתחושה שסיכן את אחיו. 'מה היה קורה אם...' לא מרפה ממנו. א' נדהם. בעצם השיחה המשחררת שלו, שחרר את אחיו גם-כן. היתה אפשרות להבעת חרטה כנה, אמיתית. היתה איכפתיות. היה צער, היו הבנות. היתה תקשורת. הצפת החוויה והדיבור עליה, חשיפת הרגשות וביטויים הפילו מחסומים נפשיים שהצטברו אצל שניהם. היתה המון קירבה ואהבה וחמימות. והקלה. 'אבן ירדה' לשניהם 'מהלב'. א' סיפר לי שהרגיש שהתפנה לו מקום בנשמה. הוא לא קלט כמה המועקה הנפשית כבדה פיזית. "אני מרגיש קל יותר, משוחרר, אני מרגיש שאני יכול לעשות הכל". ברור עכשיו, גם לו, שבקרוב יהיה בבית נהג נוסף...בהצלחה, ממי, אתה גדול !

אז אם יש לכם פחדים,עכבות נפשיים,גילוי הנשמה וגם רצון בעוד קצת מזל הגיע הזמן לטפל בזה.

Strip Line1
Strip Line2